יום ראשון 16/10/2011, מילאנו - "אני חוזר הביתה", יום אחרון

במילאנו בעיקר לא הספקנו לעשות דברים. אמרו לנו שיום טיול במילאנו מספיק. היה לנו במצטבר קצת יותר מיום אחד - היום הראשון החל מ- 15:00 והיום השני עד 17:00. ביום הראשון לא הספקנו את מוזיאון פולדי פצולי שתכננו להגיע אליו, ויתרנו על חלק נכבד מאתרי הדואומו, וכל הזמן היה נדמה לנו שיש עוד הרבה אתרים אחרים שאפילו לא תכננו לראות. ביום השני לטיול במילאנו והאחרון לטיול בכלל, התכוונו לבקר בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה, שבה נמצא ציור הקיר המפורסם של ליאונרדו דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". הנחנו שלא נצליח להיכנס, כיוון שלא הצלחנו אפילו להזמין כרטיסים מראש באתר. מכניסים בכל רגע נתון מעט מאוד אנשים לחדר, ויש ביקוש גבוה מאוד. החלטנו לנסות בכל מקרה, וכך שרפנו בערך שעה וחצי של הגעה מהמלון בתחבורה ציבורית, מציאת הכנסייה וכו'. היו כרטיסים רק לשעה 17:00, השעה שבה תכננו לצאת מהמלון לכיוון שדה התעופה (בדיעבד, זה היה הרבה יותר מוקדם מהשעה שהיינו צריכים לצאת, כמו בכל נסיעה אחרת שלנו).

קצת מאוכזבים, המשכנו לנקודה הבאה במסלול: הגלריה לאמנות מודרנית. גלריה ששוכנת בתוך בית מפואר מהמאה ה-18 ומציגה ציורים של אמנים החל מהתקופה הזו בערך, כשחלקם מוכרים קצת יותר: ואן גוך, גוגן ועוד. הכניסה לגלרייה הייתה בחינם. זה היה מפתיע, כי כבר היינו בגלריות קטנות יותר ומעניינות פחות שכרטיס הכניסה אליהן עלה לא מעט כסף.

ולעוד גלריה - משם המשכנו לגלריית בררה. גלריה שנמצאת ברחוב בררה, מדרחוב ציורי שופע גלריות ובתי קפה. הגלריה נמצאת - זה הסטנדרט באיטליה - בארמון מהמאה ה-17. היו בה אוספים שונים של ציורים, חלקים מודרנים וחלקים ישנים. ביציאה מהגלריה, כמו בכמעט כל מוזיאון בעולם, יוצאים דרך חנות המזכרות של המוזיאון. בדר"כ צחקנו על זה שמנסים לגרום לנו לקנות שטויות ביוקר. הפעם, בגלל שזה היה היום האחרון שלנו, התעכבנו בחנות וחיפשנו משהו לקנות לאחיינים. מצאנו חוברת צביעה חמודה (שהייתה לה גרסה גם באנגלית) בנושא ההמצאות של ליאונרדו דה וינצ'י, עם הסברים ועם ציורים לצביעה. קנינו שני עותקים שלה.

משם המשכנו לארוחת צהריים. אמנם לא ראינו את "הסעודה האחרונה", אבל בהחלט הייתה לנו כוונה לממש את "הסעודה האחרונה" שלנו באיטליה. ישבנו במסעדה ברחוב בררה שאנחנו לא זוכרים את שמה, ולא הצלחנו לשחזר אותו גם מאוחר יותר מהאינטרנט. אני אכלתי סלט ניסואז ושתיתי סן פלגרינו, ואור שתה שרדונה, ואכל פיצה ארבע גבינות, שעייפה אותו קצת. אני טעמתי מהחלק ללא הגבינות ולטעמי לפחות הבצק והרוטב היו המוצלחים ביותר מכל הפיצות שאכלנו.

פסלים של פילים במילאנו - ממקומות שונים בעיר

משם חזרנו למלון, תוך כדי חיפוש מתמיד אחרי מאפייה נחמדה שבה נוכל לנצל את זכותנו האחרונה לשחיתות איטלקית, לפני שאנחנו חוזרים לארץ ולתזונה הנורמלית שלנו. הליכה של ק"מ כמעט עד המלון לא הניבה שום תוצאות. בסוף נתקלנו בבית קפה שהציג לראווה המון קינוחים מפתים. היה קשה לבחור רק אחד, וממילא ביום האחרון השחיתות מותרת ללא הגבלה כמעט, אז לקחנו שניים: עוגת מוס שוקולד (לא מתוקה מדי, למרות שזה נשמע כך), וגביע מבצק פילו ממולא בקרם מסקרפונה עם תותים ושקדים. אני שתיתי קפוצ'ינו ואור נזכר ביום האחרון באיטליה שהוא בעצם רוצה לטה מקיאטו. הכל היה טעים, אבל המחירים היו כמו בארץ, וזה היה קצת מאכזב לשלם 17 יורו. לפחות לא הייתה תוספת על שירות.

זהו, אנחנו מגיעים כמעט לסוף. משם הגענו למלון, לקחנו את המזוודה ולקחנו שאטל לשדה התעופה מתחנת הרכבת. השאטל עלה 7.5 יורו לאדם. הגענו לשדה התעופה מוקדם מדי, כהרגלנו, אבל הזמן עד הטיסה עבר דווקא יחסית מהר. הספקנו להסתובב קצת בחנויות של שדה התעופה ולקנות פרמזן בדיוטי פרי. אור ישן לי על הכתף קצת ולפני ששמנו לב עלינו לטיסה.

התבאסנו לראות ישראלים. אני יודעת שזה נשמע מתנשא, הרי חלק גדול מהישראלים הם כמונו, נורמליים. אבל המיעוט הקולני הזה ממש מעצבן. איזו מישהי צעקה בכל שדה התעופה "צביקה! צביקה!" והרגשנו שאנחנו כבר בארץ. זהו, נגמר הטיול. מקווים שנהניתם, אנחנו נהנינו. נתראה בטיול הבא.

מסעדת Sabatini במילאנו - ביקורת

המלון שלנו במילאנו היה במקום מרכזי. היו לא מעט מסעדות באיזור. לאחת מהן הייתה פרסומת גרועה במיוחד: מישהו הקיא מחוץ למסעדה. לא בטוח בכלל שזה קשור לטיב האוכל שם, אבל אנחנו פסלנו אותה מיד. אחרי שבדקנו כמה אופציות החלטנו ללכת למסעדת Sabatini.


המסעדה מעוצבת יפה. המלצרים הלבושים בקפידה והשירות הטוב משווים למקום סגנון מכובד ואילו האנשים שסעדו בה היו לבושים באופן יומיומי. אולי סתם חשבנו שהמסעדות שהיינו בהן היו יוקרתיות, וזו פשוט ברירת המחדל באיטליה.


למנה ראשונה, אפשר כבר לנחש. אור אכל ברוסקטה ואני אכלתי סלט.


למנה עיקרית, חלקנו פיצה רומנה - פיצה עם רוטב עגבניות, מוצרלה וריקוטה. הפיצה הייתה טעימה, אף על פי שהגבינות לא היו מפוזרות עליה באופן אחיד. יצא לנו לאכול ביס עם מוצרלה, ביס עם ריקוטה. אני לא יודעת למה לא צילמנו אותה. אני יכולה רק להניח שהיינו רעבים מדי. אבל טוב שיש תמונה באתר:

שוב חלקנו יין לבן. אנחנו מאוד מאמינים בגיוונים, כפי שהבלוג הזה מעיד עלינו.


לקינוח הזמנו סוף סוף עוגת גבינה. עוגת גבינה זה הקינוח המועדף עלינו בארץ, ובאיטליה ראינו אותו מופיע כמה פעמים בתפריט, אבל תמיד היה משהו אחר שהעדפנו לנסות. הפעם בחרנו בעוגה שכמעט קשה לטעות איתה. העוגה הייתה שונה מעוגת הגבינה האפויה שדמיינו, אבל הייתה טעימה לא פחות - זו הייתה עוגת גבינה קרה, בכוס, על מצע בצק פריך, ובציפוי מתוק של אוכמניות. ליווינו אותה בקפוצ'ינו.


בשלב זה כבר שילמנו במזומן, כך שקשה לזכור מה המחיר המדויק ששילמנו. אם אני לא טועה, זה היה 35 יורו. בכל מקרה, המסעדה לא הייתה יקרה. למעשה, לא היינו באף מסעדה באיטליה שהייתה יקרה יותר אפילו מבתי הקפה שאנחנו אוכלים בהם בארץ. זו סתם פיקציה שאיטליה יקרה. סעו לאיטליה!


Sabatini, Via Boscovich 54, Milano
אתר המסעדה

מלון Florida במילאנו - ביקורת

היתרון הגדול של המלון הוא בקרבה שלו לתחנת הרכבת המרכזית, Milano Centrale. היה לנו נוח להגיע אליו (ברכבת), נוח להגיע ממנו למקומות (ברגל, במטרו שליד הרכבת, ויש גם אוטובוסים וחשמלית קרובים), ונוח לצאת ממנו - יש שאטל מתחנת הרכבת לשדה התעופה.


המלון בעיקר פונקציונלי. לא הפינוק שהתרגלנו אליו ב- Quid, אבל לא רע. הוא קצת ישן ומיושן. המפתח לחדר הוא באמת מפתח ולא כרטיס. צריך להפקיד אותו בקבלה כשיוצאים. פקידי הקבלה ושאר עובדי המלון היו כולם אדיבים.


החדר היה נקי ונוח, פרט לשתי בעיות: דלת המקלחת לא ננעלה עד הסוף, והמקלחת הייתה קצת סתומה, כך שהתקלחנו עם קצת מים עומדים. אני מניחה שזו לא בעיה כללית במלון, ושאם היינו אומרים משהו זה בוודאי היה מסודר או שהיו מעבירים אותנו לחדר אחר. אבל הגענו ללילה אחד ולא היה אכפת לנו מהבעיות השוליות האלה.

היתרון שבמיקום המרכזי הופך לחסרון בשעת לילה מאוחרת - רעש של צעירים מבלים מחוץ למלון נכנס גם לחדר, ומקשה קצת על ההירדמות. אבל אם אתם מטיילים כל היום וגמורים מעייפות, זה לא אמור להפריע לכם יותר מדי. לא הספקתי אפילו להוציא את אטמי האזניים שלי מהמזוודה לפני שנרדמתי.


ארוחת הבוקר סבירה. שוב, לא מלהיבה. הבסיס קונטיננטלי - שוב לחמים, מאפים, ממרחים מתוקים, יוגורט, מיץ וקפה. נוספו על כך שני סוגים של גבינה (הפעם צהובה ומותכת), גרנולה ולחם מלא. הקפה הוכן על פי בקשה, והיה מוצלח למדי.


המחיר היה הוגן - 85 יורו ללילה, וכאן לא היו הפתעות בדמות מס לעיר מילאנו או משהו כזה. כנראה שהמילאנזים העשירים לא זקוקים לכסף שלנו.


Hotel Florida, Via Lepetit 33, Milan
אתר המלון

יום שבת 15/10/2011, מילאנו - הגעה ורגשי נחיתות אופנתיים

הבוקר התחיל טוב. זה הלילה שישנו בו הכי טוב. כיוון שארוחת הערב שלנו הייתה מוקדמת מאוד, כי היינו מוגבלים באוטובוס האחרון למסטרה ב- 20:35, וכיוון שהרכבת שלנו למילאנו יצאה רק ב- 11:25, הלכנו לישון מוקדם יחסית וקמנו מאוחר יחסית. לא מאוחר כפי שיכולנו, כיוון ששוב הגענו שעה לפני הזמן לתחנת הרכבת, אבל היינו מספיק עירניים ליום חדש, והפעם במילאנו.


הנסיעה ברכבת הייתה הארוכה ביותר מבין שלושת הנסיעות שלנו - הפעם הנסיעה לקחה שעתיים ועשרים וחמש דקות. עם זאת, הפעם באמת היה נוח. הרכבת לא הייתה מפוצצת, מקומות הישיבה שלנו היו קרובים לכניסה לקרון והנחנו את המזוודה ממש לידנו. העברנו את כל הנסיעה בנסיון לפתור תשבץ הגיון ממש קשה ומדי פעם הצצנו אל הנוף מהחלון.


המלון שהזמנו במילאנו היה אמור להיות 100 מטר מתחנת הרכבת. הבעיה הייתה שהוראות ההגעה שהיו ברשותי הסתמכו על "ללכת ישר מהכיכר", והכיכר הייתה ענקית עם מלא רחובות שיוצאים ממנה. לקח לנו יותר מדי זמן להבין איפה אנחנו נמצאים, כיוון שלא הייתה לנו מפה, והיינו צריכים בכל פעם שמישהו יישאר עם המזוודה והשני ירוץ לקצה כלשהו של הכיכר לבדוק איזה רחוב יוצא משם. בסוף אור הציל אותנו עם הזום של המצלמה. זום 10 זה דבר נהדר: הוא צילם שלט רחוב בלתי קריא לחלוטין ובהגדלה במצלמה יכולנו לראות מה כתוב שם.


ספויילר כבר מעכשיו: המלון באמת היה במרחק פסיעה מהתחנה. עשינו עיקוף קטן, לא רציני, אבל למחרת כשחזרנו לתחנה בשביל השאטל לשדה התעופה, ראינו שהוא היה ממש קרוב מכיוון אחר.

כשהגענו למלון, התארגנו ממש מהר ליציאה. לא היה צורך בהרבה פריקה מהמזוודה הפעם, כי הגענו ללילה אחד בלבד. ביציאה מהמלון לקחנו מפה של מילאנו מפקידת הקבלה ופסענו לעבר תחנת המטרו, שהייתה קרובה מאוד למלון.


מילאנו היא עיר מאוד שונה מהערים הקודמות שהיינו בהן. היא הרבה יותר עירונית ומודרנית. הרחובות רחבים מאוד, הבתים נראים חדשים יותר ברובם, התחבורה הציבורית מאוד נוחה וההתמצאות בה קלה. מכל עבר יש חנויות בגדים של מעצבים. בתמימותי חשבתי שאולי אוכל לקנות מעיל במילאנו, במקום המעיל הישראלי שלי שהרוכסן שלו נקרע בוונציה והגיע הזמן להחליף אותו בכל מקרה. כשראיתי את המחירים בחלונות הראווה הבנתי שאני לא הולכת לקנות כלום במילאנו.


האתר הראשון שביקרנו בו היה כיכר הדואומו. הכיכר עצמה יפה והומה. גם שם היו הרבה יונים. היו שם סוחרים נודניקים שניסו לדחוף לנו צמידי בד אדומים "בחינם". אור העלה סברה שכשאתה עסוק בלקשור את הצמיד הם לוקחים לך את הארנק. אחר כך הוא אמר שאולי הם רק מנדנדים לך שתתן להם "תרומה" אחרי שהצמיד כבר על היד שלך. בכל מקרה, ניסינו להתחמק מהם ככל האפשר.

בכיכר נמצאת הקתדרלה השלישית בגודלה בעולם. הכניסה לקתדרלה הייתה בחינם, ובתוכה אפשר להיכנס גם לאוצר או לעלות לתצפית על הגג בתשלום. מטעמי חוסר זמן, ועודף בתצפיות מגגות של קתדרלות, החלטנו לוותר בינתיים על התצפית, ולחזור מאוחר יותר אם יישאר זמן.
גם למוזיאון הדואומו לא נכנסנו.

מהכיכר פנינו לכיוון גלריה ויטוריו עמנואלה, שמתחיל בשער של ויטוריו עמנואלה שהיה מלך איטליה. הגלריה היא מרכז קניות מפואר מאוד עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, ואין בו שום דבר בתקציב מתאים לסטודנטים. אפילו לא גלידה.


"נאלצנו" לאכול את הגלידה שלנו ב- Grom, סניף של רשת גלידריות איטלקית (Via Santa Margherita 16). הגלידריה אמנם פחות אותנטית מגלידריות קודמות שהיינו בהן, אבל היה בה מבחר גדול של טעמים, ובתפריט שהופיע על הדלת צוין ליד כל גלידה אם היא מתאימה לטבעונים, לצלייאקים, לאנשים שרגישים ללקטוז, לסוכרתיים וכו'. היו בה גם פחי מחזור נפרדים לכוס של הגלידה, החשבון והמפיות ולפלסטיקים. מה פחות נחמד ב- Grom? הגלידות מכוסות ואי אפשר לראות אותן. אם לא מבינים את השם של הטעם, אי אפשר גם לנחש מהמראה, לא כל שכן לטעום. היה תור ארוך והיינו צריכים להחליט על טעמים בהתבסס על התפריט, כך שהחלטנו יחסית בלחץ וחזרנו על טעמים שכבר אכלנו במקומות אחרים.

הנה סיפור שאמרנו שלא נספר לאף אחד, אבל אולי כדאי שנזכור אותו כדי שלא נחזור עליו לעולם: יצאנו מ- Grom, אחרי שכל אחד מאיתנו אכל את הגלידה השנייה בגודלה (לא הכי קטנה - זאת שאחריה) שהכילה שני טעמים. היינו מסופקים למדי. ואז ראינו שלצד Grom יש גלידרייה נוספת בשם LatoG (ההיפך של "Gelato", גלידה באיטלקית). ראינו מחלון הראווה שיש שם טעמים יותר מגניבים מאשר ב- Grom. המוכר קלט אותנו מסתכלים פנימה וחייך לאור כשהוא מסמן לו עם הידיים להיכנס. אור סימן לו עם הידיים "הייתי נכנס, אבל כבר אכלתי בגלידרייה הסמוכה". בסוף נכנסו גם לשם. לקחנו את המנה הכי קטנה וחלקנו אותה. שוקולד רום וקרם מסקרפונה. Grom הארורה.

המשכנו לכיכר לה סקאלה. בכיכר נמצא תיאטרון לה סקאלה, תיאטרון עתיק שגם היום מציגות בו אופרות, ובערב ניתן לראות אנשים בלבוש מהודר בסביבתו. אנחנו נכנסנו למוזיאון האופרה שדרכו רואים את מקומות הישיבה בתיאטרון, היציע המפואר, וגם מזכרות, תמונות ומסמכים מהתיאטרון. 


מכיכר לה סקאלה המשכנו לכיוון כנסיית סן מרקו. הייחוד שלה הוא בציור קיר בשחור-לבן של המדונה וישו הילד עם יוחנן המטביל, ציור שצויר על ידי אמנים מאסכולת ליאונרדו דה וינצ'י והתגלה רק לאחרונה ב-1975. כיוון שהגענו לכנסייה בשבת בערב, נקלענו לטקס דתי, ונשארנו בחלק האחורי של הכנסייה על מנת לצפות בו. 


למה רגשי נחיתות אופנתיים, אתם שואלים? לאורך כל היום אור הכניס לי לראש שאנחנו לא לבושים מספיק יפה בשביל העיר הזאת. אני דווקא הרגשתי יחסית בסדר: לבשתי ג'ינס צמודים בצבע כחול כהה, חולצה שחורה, סריג שחור, וג'קט לבן עם כפתורים בסגנון מחויט (הוא בעצם טרינינג, אבל אל תספרו לאף אחד). חלק מהזמן הייתי גם עם צעיף שחור וכפפות שחורות. הבעיה שלי הייתה בנעלי הספורט שלי, שהן אמנם של מותג נחשב מאוד שאיש לא שמע עליו בארץ (מיזונו) והן לא זולות, אבל הן קצת... בצבע ירוק זוהר. זכיתי בהן. באמת.
גם אור היה לבוש בסדר. גם הוא לבש ג'ינס, סריג ולו היו נעליים אפורות. ובכלל, עד הערב, לא כל מי שהלך ברחוב היה כזה מהודר. בערב, באיזור האופרה - אכן התחלתי להרגיש גם אני תחושה מסוימת שאולי אני קצת Underdressed. כשיצאנו מהמלון לארוחת ערב, דאגנו להתלבש ממש יפה ואני גם התאפרתי קצת. בסוף הרגשנו קצת Overdressed במסעדה שישבנו בה...

מסעדת All'Aquila בוונציה - ביקורת

השיקול שלנו לבחירת מסעדה באותו הערב היה שתהיה קרובה לתחנת האוטובוס שלנו למסטרה. הסתובבנו באיזור פיאצלה רומא, ואחת המסעדות הראשונות שבדקנו הייתה All'Aquila. בזכות התפריט שעמד בכניסה למסעדה, כבר ידענו שיש לנו מה לאכול ושהמחירים סבירים. נשאר רק להמר על עניין הטעם.


 למנה ראשונה, אור אכל מרק עגבניות, שהיה טעים מאוד, ואני אכלתי סלט ירקות.

למנה עיקרית, אני לקחתי לזניה צמחונית. ציפיתי שהיא תהיה כמו הלזניה שאני מכירה: דפי לזניה, גבינה או רוטב שמנת ורוטב עגבניות. חשבתי שה"צמחונית" בשם מעיד על הימצאות של חצילים או קישואים מקסימום. המנה הייתה שונה לחלוטין ממה שדמיינתי, אבל לא פחות טובה: בין דפי הלזניה היו קוביות של גזר, אפונה ושעועית משני סוגים, שחוברו עם רוטב בשמל או רוטב שמנת. למעלה היו מעט עגבניות וגבינה. המנה הייתה ממש טובה. אני עוד רוצה לשחזר גרסה דלה יותר שלה בבית (הערה מ- 03.07.12: 9 חודשים אחריי, סוף סוף מצאתי זמן לשחזר גרסה דומה ללזניה, והנה המתכון).

אור אכל ספגטי ברוטב שמן זית ושום. היה לו טעים, אבל כיוון שהוא מכין לו כזאת מנה בקלות בבית (ועם הרבה פחות שמן), הוא לא התלהב יותר מדי. הוא כן שמח מקערית הפרמזן המגורר שקיבלנו וכמעט ויתרתי עליה (המלצר שאל "תרצו עוד משהו? לחם, גבינה?" ואני עניתי אוטומטית שלא כי הדבר היחיד שעבר לי בראש זה "למה שנרצה לחם כתוספת לפסטה וללזניה?!").

חלקנו גם כוס יין לבן. כרגיל.

התכנון המקורי היה לאכול את הקינוח במקום אחר. כמו שסיפרתי, בוונציה יש המון מאפיות יפות שחלונות הראווה שלהן ממש קרצו לנו כל היום, ובמסעדה יש מבחר מוגבל יותר של קינוחים והם גם יותר יקרים. מרגע שסיימנו את העיקריות והונח על שולחננו תפריט הקינוחים (עם תמונות), ידענו שהפסדנו בקרב. אחרי התלבטות קשה בין שלושה קינוחים (טורטה די נונה - "העוגה של סבתא", שראינו בכמה מקומות באיטליה ורצינו לטעום, טרטופו - שכבר מהיום הראשון באיטליה רצינו לטעום, ופאי לימון - שגם בארץ לא יצא לי לאכול), ואחרי שביקשנו עזרה מהמלצר ולא הקשבנו לו (הוא המליץ על טרטופו ובכל מקרה לא העוגה של סבתא), הזמנו פאי לימון ושני קפוצ'ינו.

הפאי הגיע עם סירופ תותים מעל וקצפת בצד. היה נחמד, אבל הכל היה קצת מתוק מדי. למעשה, הקצפת, שאותה אני בדר"כ בוחרת שלא לאכול בקינוחים כיוון שהיא מתוקה מדי ולא שווה את הקלוריות, הייתה הדבר הכי פחות מתוק בקינוח הזה. זה היה הקינוח היחיד שאכלנו באיטליה וחשבנו שהוא מתוק מדי. אנחנו אמנם בדר"כ חושבים שקינוחים הם מתוקים מדי, אבל באיטליה הקינוחים היו בדר"כ במתיקות מאוד מעודנת.


השירות היה טוב, אבל קצת אטי. היו לנו שני מלצרים שונים, שניהם דוברי אנגלית רהוטה וידידותיים. הם היו פחות רשמיים מאשר במקומות אחרים וגם השתמשו קצת בהומור, וזה היה נחמד לשם שינוי. כשיצאנו משם, פתאום שמנו לב שהיינו שם בערך שעתיים. גם בגלל הזמן שלקח לנו להחליט על המנות שהזמנו, אבל בעיקר בגלל שבין מנה למנה לקח הרבה זמן. בכל מקרה, אם שמנו לב לזה רק כשיצאנו - כנראה שהיה לנו נחמד שם והאיטיות בשירות לא הפריעה יותר מדי.


החשבון יצא 46 יורו, שזה בערך מה ששילמנו במקומות אחרים על ארוחה בהרכב כזה. היינו מרוצים שהצלחנו למצוא מסעדה לא יקרה בוונציה, כי רוב המסעדות שנתקלנו בהן בדרך היו יקרות יותר באופן משמעותי מהמסעדות בערים אחרות.



Ristorante ALL'AQUILA, Lista di Spagna, 160/A, Venezia
אין אתר למסעדה

יום שישי 14/10/2011, ונציה - אמנות מודרנית, בזיליקה ורובע יהודי

התחלנו את הבוקר במוזיאון פגי גוגנהיים. המוזיאון מכיל יצירות אמנות מהמאה ה- 20, ונמצא בבית של פגי, שהייתה אספנית של יצירות אמנות. לשם שינוי, היה נחמד לראות אמנות מודרנית. ראינו שם ציורים של אמנים כמו פיקסו, מירו, קנדינסקי ושאגל. זה היה סוג של פיצוי אמנותי מהטיול שלנו לברצלונה בשנה שעברה - במוזיאון פיקאסו לא היה שום ציור מעניין של פיקאסו (הציורים שלו מפוזרים בגלריות ומוזיאונים ברחבי העולם) ולמוזיאון חואן מירו לא הספקנו להגיע.

בחצר המוזיאון יש עץ משאלות שנתרם ע"י יוקו אונו, ולידו יש פתקים ועטים. כותבים משאלה על פתק ותולים על העץ. לא ראינו בשום מקום הבטחה שהמשאלה הולכת להתגשם, אבל להזיק זה בטח לא יזיק, ובכותל גם ככה כבר לא נשאר מקום לפתקים.


על יד המוזיאון אמור להיות ארמון וניר דה ליאוני. הצלחנו להגיע לסמטה צרה בשם וניר דה ליאוני, אבל לא ראינו באיזור שום דבר שדומה לארמון. אז המשכנו ישר לכיכר סן מרקו. הכיכר גדולה ומוקפת בכמה מוקדי עניין: בזיליקת סן מרקו, מגדל הפעמון, ארמון הדודג'ים, מוזיאון קורר ועוד. 

הדבר הראשון שמושך את העין הוא כמות היונים האדירה שיש בכיכר. הרבה אנשים מאכילים אותם בגרעינים, ואנשים אמיצים שלא פוחדים מקקי של יונים על הבגדים שלהם, גם מושיטים את הידיים כמו הבחורה שתפסנו כאן בתמונה (אין לנו מושג מי זו):

נכנסנו לתוך הבזיליקה. לאחר מכן עלינו לתצפית ממגדל הפעמונים. הפעם העלייה הייתה במעלית למזלנו. הרגליים שלנו עוד היו גמורות מכל המדרגות בפירנצה. התצפית הייתה יפה. יכולנו לראות גם את המבנים של העיר וגם "נוף לים". כיוון שהתצפית גבוהה, ולמרות שהיא לא פתוחה (פרט לחלונות), היה נורא קר למעלה. איך שירדנו ממנה הלכתי לקנות כפפות (גאון עסקי מי ששם את דוכן הכפפות שלו שם).

ליד הכיכר נמצא גשר האנחות, שחיבר בעבר את בית המשפט עם בית הכלא. ההנחה שלי הייתה ששמו של הגשר נגזר מאנחותיהם של העצורים שהועברו מבית המשפט לבית הכלא לאחר מתן גזר הדין. אור אמר שזה נשמע לו קלוש, ומיד לאחר מכן הגיעה קבוצה ישראלית בטיול מאורגן והמדריכה שלהם הסבירה להם בדיוק את זה במיקרופון.


מכיכר סן מרקו רצינו להגיע לרובע היהודי. כיוון שהיה יום שישי והשעה כבר הייתה בסביבות שתיים בצהריים, היינו בספק רב שנמצא את בתי הכנסת פתוחים למבקרים. החלטנו ללכת בכל מקרה. מבט חטוף במפה הבהיר לנו שאנחנו בדיוק בקצה השני של העיר. אין לנו בעיה ללכת הרבה ברגל, אבל בוונציה יש בעיה אחרת. לא מכל מקום אפשר להגיע לכל מקום. ממש בעיית הגשרים של קניגסברג (אני יודעת שזה לא קשור. סתם רציתי להראות שאני עוד זוכרת משהו במדעי המחשב והמוח שלי לא התנוון לגמרי בחופש). לפעמים יש איזו תעלה באמצע, ואם אין גשר, אי אפשר לעבור. לתעלה הגדולה יש שלושה גשרים בלבד (אם ספרנו נכון), ההערכה שלי היא שבעלי הוופורטו (אוטובוס מים) מתנגדים להקמת גשרים נוספים, כדי שתהיה להם עוד פרנסה. הפעם היינו צריכים ללכת הרבה לכיוון מסוים כדי לחצות את הגשר ומשם ללכת הרבה לכיוון ההפוך. אז החלטנו לקחת אוטובוס מים. הנסיעה עולה 6.5 לאדם. לא זול, אבל הנסיעה הייתה ארוכה (כחצי שעה).

ברובע היהודי ראינו: סוכה, בית חב"ד, חנויות ומסעדות כשרות ובתי כנסת סגורים. מסתבר שבית הכנסת היה סגור כל היום, כי הם עשו גשר מסוכות (שחל ביום חמישי באותו השבוע) לשבת. ראינו חנות אחת של מאפיים "עבריים", שלא זיהינו בה שום מאפה חוץ מאוזן המן.

סיימנו את הטיול מוקדם יחסית, והתחלנו לחזור ברגל לכיוון פיאצלה רומא, ה"תחנה המרכזית" של ונציה שממנה לוקחים אוטובוס למסטרה. הסתובבנו מעט בשוק ובחנויות ולבסוף ישבנו לאכול ארוחת ערב מוקדמת בוונציה (כיוון שהבנו מיום קודם שהאופציות בתוך מסטרה מוגבלות). היה מצוין. הביקורת בהמשך. משם תפסנו את האוטובוס האחרון למסטרה וחזרנו למלון.

מלון Quid Best Western Venice Airport במסטרה - ביקורת

מלון Quid הוא ללא ספק המלון הטוב ביותר שהיינו בו באיטליה. הוא מודרני, הוא מושקע, הוא חדש ויפה והשירות לאורח נפלא. גם המחיר שלו לא היה יקר בכלל, פחות או יותר כמו כל מלון אחר ששהינו בו במהלך הטיול. מה הקטץ'? שהמלון לא בוונציה. המלון נמצא במסטרה, פרבר של ונציה שנמצא במרחק של רבע שעה- עשרים דקות נסיעה באוטובוס מוונציה. העדפנו אותו על פני המלונות של ונציה, שהם יקרים בהרבה רק בגלל המיקום שלהם (גם אם הם הרבה פחות טובים). מה גם שהנסיעה לוונציה הייתה נוחה מאוד. רכשנו כרטיסי אוטובוס דו-כיווניים לונציה בקבלה של המלון. ביציאה מהמלון הייתה תחנת אוטובוס קרובה. האוטובוס יוצא מדי חצי שעה ואורך הנסיעה כעשרים דקות.

החדר היה מרווח וכלל ספה, מיטה ופינת ישיבה. במיני בר היו שני בקבוקי מים מינרליים קטנים של סן בנדטו, אחד רגיל ואחד מוגז. המים ניתנים ללא תשלום מדי יום. זו אמנם מחווה קטנה וזולה למלון, אבל זה מסוג הדברים הקטנים שהופך מלון מבסדר לממש טוב.

השירות שניתן לנו בקבלה של המלון היה טוב באופן אבסולוטי, ובמיוחד טוב באופן יחסי למלון הקודם. פקיד הקבלה הסביר לנו על האוטובוסים, נתן לנו חוברת ומפה של מסטרה, סיפר לנו מה ניתן למצוא בסביבת המלון וענה על כל שאלה שהייתה לנו באנגלית רהוטה ובאדיבות.


ארוחת הבוקר ב- Quid הייתה העשירה ביותר מבין כל ארוחות הבוקר שאכלנו באיטליה, והיחידה שכללה ירקות טריים (עגבניות שרי). היא עדיין הייתה קונטיננטלית ברובה, אבל הכילה קצת יותר. מעבר לסטנדרט שהתרגלנו אליו (לחם, מאפים ועוגות, ריבה ודבש, מים ומיץ, קפה, יוגורט), הפעם היה גם לחם מלא, 3 סוגי גבינות (כולן שמנות: מוצרלה, גבינה צהובה ופילדלפיה), פירות טריים ועגבניות שרי, וגם 2 סוגים של ביצים - מקושקשת וביצים קשות. הביצים הקשות היו רק בבוקר הראשון וגם אז הן הגיעו כשכבר סיימנו לאכול, אבל אם אתם שוקלים להזמין כמה לילות ב- Quid וביצים קשות הן השיקול שלכם, חשוב שתדעו שיש שם גם ביצים קשות.


יש במלון גם מסעדה שפתוחה עד 22:30 ובר שפתוח עד 24:00. את המסעדה לא ניסינו - התפריט שלה הופיע בקבלה וראינו שהיא קצת יקרה ופלצנית. בבר, לפי מה שאמר לנו הפקיד, מוכרים אוכל קר כמו סנדוויצ'ים. מחוץ למלון יש מסעדה בשם Gallaway, שבה אכלנו בערב הראשון. היא אמורה להיות בסגנון אמריקאי ומתמחה בעיקר בעוף, אם כי יש בה גם כמה מאכלים איטלקיים מסורתיים, אבל זה לא הקטע שלה. יש שם בוטנים בכניסה, בוטנים על השולחנות והמון קליפות של בוטנים על הרצפה. זה אמור להיות מגניב.


אמור גם להיות קניון לא רחוק מהמלון, אבל לא היינו בו. לא ממש הסתובבנו במסטרה. מקום נחמד, מסטרה. היינו מוכנים לגור שם.


מחיר הלינה במלון היה בסביבות ה- 80 יורו ללילה (אני לא זוכרת מחיר מדויק) + 2.4 יורו לאדם ללילה מס לעיר ונציה (חצופים הונציאנים האלה, מתעלקים על אורחי מסטרה).


BEST WESTERN Quid Hotel Venice Airport, Via Terraglio 15, Mestre
אתר המלון