הבוקר התחיל טוב. זה הלילה שישנו בו הכי טוב. כיוון שארוחת הערב שלנו הייתה מוקדמת מאוד, כי היינו מוגבלים באוטובוס האחרון למסטרה ב- 20:35, וכיוון שהרכבת שלנו למילאנו יצאה רק ב- 11:25, הלכנו לישון מוקדם יחסית וקמנו מאוחר יחסית. לא מאוחר כפי שיכולנו, כיוון ששוב הגענו שעה לפני הזמן לתחנת הרכבת, אבל היינו מספיק עירניים ליום חדש, והפעם במילאנו.
הנסיעה ברכבת הייתה הארוכה ביותר מבין שלושת הנסיעות שלנו - הפעם הנסיעה לקחה שעתיים ועשרים וחמש דקות. עם זאת, הפעם באמת היה נוח. הרכבת לא הייתה מפוצצת, מקומות הישיבה שלנו היו קרובים לכניסה לקרון והנחנו את המזוודה ממש לידנו. העברנו את כל הנסיעה בנסיון לפתור תשבץ הגיון ממש קשה ומדי פעם הצצנו אל הנוף מהחלון.
המלון שהזמנו במילאנו היה אמור להיות 100 מטר מתחנת הרכבת. הבעיה הייתה שהוראות ההגעה שהיו ברשותי הסתמכו על "ללכת ישר מהכיכר", והכיכר הייתה ענקית עם מלא רחובות שיוצאים ממנה. לקח לנו יותר מדי זמן להבין איפה אנחנו נמצאים, כיוון שלא הייתה לנו מפה, והיינו צריכים בכל פעם שמישהו יישאר עם המזוודה והשני ירוץ לקצה כלשהו של הכיכר לבדוק איזה רחוב יוצא משם. בסוף אור הציל אותנו עם הזום של המצלמה. זום 10 זה דבר נהדר: הוא צילם שלט רחוב בלתי קריא לחלוטין ובהגדלה במצלמה יכולנו לראות מה כתוב שם.
ספויילר כבר מעכשיו: המלון באמת היה במרחק פסיעה מהתחנה. עשינו עיקוף קטן, לא רציני, אבל למחרת כשחזרנו לתחנה בשביל השאטל לשדה התעופה, ראינו שהוא היה ממש קרוב מכיוון אחר.
כשהגענו למלון, התארגנו ממש מהר ליציאה. לא היה צורך בהרבה פריקה מהמזוודה הפעם, כי הגענו ללילה אחד בלבד. ביציאה מהמלון לקחנו מפה של מילאנו מפקידת הקבלה ופסענו לעבר תחנת המטרו, שהייתה קרובה מאוד למלון.
מילאנו היא עיר מאוד שונה מהערים הקודמות שהיינו בהן. היא הרבה יותר עירונית ומודרנית. הרחובות רחבים מאוד, הבתים נראים חדשים יותר ברובם, התחבורה הציבורית מאוד נוחה וההתמצאות בה קלה. מכל עבר יש חנויות בגדים של מעצבים. בתמימותי חשבתי שאולי אוכל לקנות מעיל במילאנו, במקום המעיל הישראלי שלי שהרוכסן שלו נקרע בוונציה והגיע הזמן להחליף אותו בכל מקרה. כשראיתי את המחירים בחלונות הראווה הבנתי שאני לא הולכת לקנות כלום במילאנו.
האתר הראשון שביקרנו בו היה כיכר הדואומו. הכיכר עצמה יפה והומה. גם שם היו הרבה יונים. היו שם סוחרים נודניקים שניסו לדחוף לנו צמידי בד אדומים "בחינם". אור העלה סברה שכשאתה עסוק בלקשור את הצמיד הם לוקחים לך את הארנק. אחר כך הוא אמר שאולי הם רק מנדנדים לך שתתן להם "תרומה" אחרי שהצמיד כבר על היד שלך. בכל מקרה, ניסינו להתחמק מהם ככל האפשר.
בכיכר נמצאת הקתדרלה השלישית בגודלה בעולם. הכניסה לקתדרלה הייתה בחינם, ובתוכה אפשר להיכנס גם לאוצר או לעלות לתצפית על הגג בתשלום. מטעמי חוסר זמן, ועודף בתצפיות מגגות של קתדרלות, החלטנו לוותר בינתיים על התצפית, ולחזור מאוחר יותר אם יישאר זמן.
גם למוזיאון הדואומו לא נכנסנו.
מהכיכר פנינו לכיוון גלריה ויטוריו עמנואלה, שמתחיל בשער של ויטוריו עמנואלה שהיה מלך איטליה. הגלריה היא מרכז קניות מפואר מאוד עם חנויות, בתי קפה ומסעדות, ואין בו שום דבר בתקציב מתאים לסטודנטים. אפילו לא גלידה.
"נאלצנו" לאכול את הגלידה שלנו ב- Grom, סניף של רשת גלידריות איטלקית (Via Santa Margherita 16). הגלידריה אמנם פחות אותנטית מגלידריות קודמות שהיינו בהן, אבל היה בה מבחר גדול של טעמים, ובתפריט שהופיע על הדלת צוין ליד כל גלידה אם היא מתאימה לטבעונים, לצלייאקים, לאנשים שרגישים ללקטוז, לסוכרתיים וכו'. היו בה גם פחי מחזור נפרדים לכוס של הגלידה, החשבון והמפיות ולפלסטיקים. מה פחות נחמד ב- Grom? הגלידות מכוסות ואי אפשר לראות אותן. אם לא מבינים את השם של הטעם, אי אפשר גם לנחש מהמראה, לא כל שכן לטעום. היה תור ארוך והיינו צריכים להחליט על טעמים בהתבסס על התפריט, כך שהחלטנו יחסית בלחץ וחזרנו על טעמים שכבר אכלנו במקומות אחרים.
הנה סיפור שאמרנו שלא נספר לאף אחד, אבל אולי כדאי שנזכור אותו כדי שלא נחזור עליו לעולם: יצאנו מ- Grom, אחרי שכל אחד מאיתנו אכל את הגלידה השנייה בגודלה (לא הכי קטנה - זאת שאחריה) שהכילה שני טעמים. היינו מסופקים למדי. ואז ראינו שלצד Grom יש גלידרייה נוספת בשם LatoG (ההיפך של "Gelato", גלידה באיטלקית). ראינו מחלון הראווה שיש שם טעמים יותר מגניבים מאשר ב- Grom. המוכר קלט אותנו מסתכלים פנימה וחייך לאור כשהוא מסמן לו עם הידיים להיכנס. אור סימן לו עם הידיים "הייתי נכנס, אבל כבר אכלתי בגלידרייה הסמוכה". בסוף נכנסו גם לשם. לקחנו את המנה הכי קטנה וחלקנו אותה. שוקולד רום וקרם מסקרפונה. Grom הארורה.
המשכנו לכיכר לה סקאלה. בכיכר נמצא תיאטרון לה סקאלה, תיאטרון עתיק שגם היום מציגות בו אופרות, ובערב ניתן לראות אנשים בלבוש מהודר בסביבתו. אנחנו נכנסנו למוזיאון האופרה שדרכו רואים את מקומות הישיבה בתיאטרון, היציע המפואר, וגם מזכרות, תמונות ומסמכים מהתיאטרון.
מכיכר לה סקאלה המשכנו לכיוון כנסיית סן מרקו. הייחוד שלה הוא בציור קיר בשחור-לבן של המדונה וישו הילד עם יוחנן המטביל, ציור שצויר על ידי אמנים מאסכולת ליאונרדו דה וינצ'י והתגלה רק לאחרונה ב-1975. כיוון שהגענו לכנסייה בשבת בערב, נקלענו לטקס דתי, ונשארנו בחלק האחורי של הכנסייה על מנת לצפות בו.
למה רגשי נחיתות אופנתיים, אתם שואלים? לאורך כל היום אור הכניס לי לראש שאנחנו לא לבושים מספיק יפה בשביל העיר הזאת. אני דווקא הרגשתי יחסית בסדר: לבשתי ג'ינס צמודים בצבע כחול כהה, חולצה שחורה, סריג שחור, וג'קט לבן עם כפתורים בסגנון מחויט (הוא בעצם טרינינג, אבל אל תספרו לאף אחד). חלק מהזמן הייתי גם עם צעיף שחור וכפפות שחורות. הבעיה שלי הייתה בנעלי הספורט שלי, שהן אמנם של מותג נחשב מאוד שאיש לא שמע עליו בארץ (מיזונו) והן לא זולות, אבל הן קצת... בצבע ירוק זוהר. זכיתי בהן. באמת.
גם אור היה לבוש בסדר. גם הוא לבש ג'ינס, סריג ולו היו נעליים אפורות. ובכלל, עד הערב, לא כל מי שהלך ברחוב היה כזה מהודר. בערב, באיזור האופרה - אכן התחלתי להרגיש גם אני תחושה מסוימת שאולי אני קצת Underdressed. כשיצאנו מהמלון לארוחת ערב, דאגנו להתלבש ממש יפה ואני גם התאפרתי קצת. בסוף הרגשנו קצת Overdressed במסעדה שישבנו בה...
הנסיעה ברכבת הייתה הארוכה ביותר מבין שלושת הנסיעות שלנו - הפעם הנסיעה לקחה שעתיים ועשרים וחמש דקות. עם זאת, הפעם באמת היה נוח. הרכבת לא הייתה מפוצצת, מקומות הישיבה שלנו היו קרובים לכניסה לקרון והנחנו את המזוודה ממש לידנו. העברנו את כל הנסיעה בנסיון לפתור תשבץ הגיון ממש קשה ומדי פעם הצצנו אל הנוף מהחלון.
המלון שהזמנו במילאנו היה אמור להיות 100 מטר מתחנת הרכבת. הבעיה הייתה שהוראות ההגעה שהיו ברשותי הסתמכו על "ללכת ישר מהכיכר", והכיכר הייתה ענקית עם מלא רחובות שיוצאים ממנה. לקח לנו יותר מדי זמן להבין איפה אנחנו נמצאים, כיוון שלא הייתה לנו מפה, והיינו צריכים בכל פעם שמישהו יישאר עם המזוודה והשני ירוץ לקצה כלשהו של הכיכר לבדוק איזה רחוב יוצא משם. בסוף אור הציל אותנו עם הזום של המצלמה. זום 10 זה דבר נהדר: הוא צילם שלט רחוב בלתי קריא לחלוטין ובהגדלה במצלמה יכולנו לראות מה כתוב שם.
ספויילר כבר מעכשיו: המלון באמת היה במרחק פסיעה מהתחנה. עשינו עיקוף קטן, לא רציני, אבל למחרת כשחזרנו לתחנה בשביל השאטל לשדה התעופה, ראינו שהוא היה ממש קרוב מכיוון אחר.
מילאנו היא עיר מאוד שונה מהערים הקודמות שהיינו בהן. היא הרבה יותר עירונית ומודרנית. הרחובות רחבים מאוד, הבתים נראים חדשים יותר ברובם, התחבורה הציבורית מאוד נוחה וההתמצאות בה קלה. מכל עבר יש חנויות בגדים של מעצבים. בתמימותי חשבתי שאולי אוכל לקנות מעיל במילאנו, במקום המעיל הישראלי שלי שהרוכסן שלו נקרע בוונציה והגיע הזמן להחליף אותו בכל מקרה. כשראיתי את המחירים בחלונות הראווה הבנתי שאני לא הולכת לקנות כלום במילאנו.
האתר הראשון שביקרנו בו היה כיכר הדואומו. הכיכר עצמה יפה והומה. גם שם היו הרבה יונים. היו שם סוחרים נודניקים שניסו לדחוף לנו צמידי בד אדומים "בחינם". אור העלה סברה שכשאתה עסוק בלקשור את הצמיד הם לוקחים לך את הארנק. אחר כך הוא אמר שאולי הם רק מנדנדים לך שתתן להם "תרומה" אחרי שהצמיד כבר על היד שלך. בכל מקרה, ניסינו להתחמק מהם ככל האפשר.
גם למוזיאון הדואומו לא נכנסנו.
"נאלצנו" לאכול את הגלידה שלנו ב- Grom, סניף של רשת גלידריות איטלקית (Via Santa Margherita 16). הגלידריה אמנם פחות אותנטית מגלידריות קודמות שהיינו בהן, אבל היה בה מבחר גדול של טעמים, ובתפריט שהופיע על הדלת צוין ליד כל גלידה אם היא מתאימה לטבעונים, לצלייאקים, לאנשים שרגישים ללקטוז, לסוכרתיים וכו'. היו בה גם פחי מחזור נפרדים לכוס של הגלידה, החשבון והמפיות ולפלסטיקים. מה פחות נחמד ב- Grom? הגלידות מכוסות ואי אפשר לראות אותן. אם לא מבינים את השם של הטעם, אי אפשר גם לנחש מהמראה, לא כל שכן לטעום. היה תור ארוך והיינו צריכים להחליט על טעמים בהתבסס על התפריט, כך שהחלטנו יחסית בלחץ וחזרנו על טעמים שכבר אכלנו במקומות אחרים.
מכיכר לה סקאלה המשכנו לכיוון כנסיית סן מרקו. הייחוד שלה הוא בציור קיר בשחור-לבן של המדונה וישו הילד עם יוחנן המטביל, ציור שצויר על ידי אמנים מאסכולת ליאונרדו דה וינצ'י והתגלה רק לאחרונה ב-1975. כיוון שהגענו לכנסייה בשבת בערב, נקלענו לטקס דתי, ונשארנו בחלק האחורי של הכנסייה על מנת לצפות בו.
למה רגשי נחיתות אופנתיים, אתם שואלים? לאורך כל היום אור הכניס לי לראש שאנחנו לא לבושים מספיק יפה בשביל העיר הזאת. אני דווקא הרגשתי יחסית בסדר: לבשתי ג'ינס צמודים בצבע כחול כהה, חולצה שחורה, סריג שחור, וג'קט לבן עם כפתורים בסגנון מחויט (הוא בעצם טרינינג, אבל אל תספרו לאף אחד). חלק מהזמן הייתי גם עם צעיף שחור וכפפות שחורות. הבעיה שלי הייתה בנעלי הספורט שלי, שהן אמנם של מותג נחשב מאוד שאיש לא שמע עליו בארץ (מיזונו) והן לא זולות, אבל הן קצת... בצבע ירוק זוהר. זכיתי בהן. באמת.
גם אור היה לבוש בסדר. גם הוא לבש ג'ינס, סריג ולו היו נעליים אפורות. ובכלל, עד הערב, לא כל מי שהלך ברחוב היה כזה מהודר. בערב, באיזור האופרה - אכן התחלתי להרגיש גם אני תחושה מסוימת שאולי אני קצת Underdressed. כשיצאנו מהמלון לארוחת ערב, דאגנו להתלבש ממש יפה ואני גם התאפרתי קצת. בסוף הרגשנו קצת Overdressed במסעדה שישבנו בה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה